<h1>ראבי"ה סימן תתקכ"ב</h1>
<h2>דף כז.</h2>
הנני שעל החתום נכוני לב על המעשה שהודעתני. ומה שכתוב בהלכות גדולות גוי דאייתי גיטא וכריך ויהיב במנא ודיעבד כשר אבל לא לכתחילה. ובתשו' רבינו חנינאי כתוב דרבנן דהשתא אמרי(נן) דגוי דאייתי גיטא וכריך ויהיב במנא וכו' בדיעבד כשר כדתנן ר' שמעון אומר אף (אילנן) [אלו] כשיר' אבל לא לכתחילה משום דנכרי לאו בר ברית הוא. ורב חנינ' אמר אפילו בדיעבד פסול. ומפקינן מיניה דאפילו לא ידע גוי בגיטא (כיון) [כגון] דרמי במנא ואמטייה לישראל וההוא ישראל יהיב במנא בעידי מסירה. ודברי ר' שמעון בחש"ו דאינון בני ברית אבל בגוי פסול וצריך הגט להחזיר לבעל ויתננו לשליח כשר עכ"ל. ואין נ"ל דברי שניהם, דהא דתנן (י' ב') ר' שמעון אומר אף אילו כשרים, מיירי בשכתב ישראל הגט לשמה וחתמו בגט הגוים בערכאותם והוליכו ישראל ומסרו ליד האשה. ואליב' דר' אליעזר דאמר עידי מסירה כרתי. ומוקי לקמן וכתב לה לשמה אכתב הגט ולא אחתימה וחתימת הגוים כמה דליתנהו. דהכי מקשינן בגמרא אדר' שמעון והאי לאו בר ברית נינהו וא"ר זירא ירד ר' שמעון לשיטתו דר' אלעזר דאמר עידי מסירה כרתי והא מודי ר' אליעזר במזוייף מתוכו ומשני בשמות מובהקין ולא אתי לסמוך על חתימת[ן]. הרי לך דלא מיירי ר' שמעון אלא בחתימת הגוי שחתם, אבל לא כתב ולא הוליך הגוי, כי אם בני ברית דבר כריתה היא, דכתי' הגוי פסול אליב' דר' אליעזר, דאמר בפרק שני הלכה הכל כשרין לכתוב את הגט [ואמ'] בגמרא והתניא נכרי פסול ההיא דר' אליעזר היא דאמר עידי מסירה כרתי והאי ודאי דעתיה דנפשי[ה] קא עביד. פירוש אפילו ישראל עומד על גביו אינו כותב לשמה. וא"ת מאחר שאין דעתו לשמה וגם חתימתו שלא לשמה מאי משני בשמות מובהקין, נהי דלא סמכינן עלייהו מיהו שלא לשמה חתמו והוי מזוייף מתוכו, ואמרינן בתחילת גיטין כי לא בעי ר' אליעזר חתימה לשמה היכא דליכא עדים היכא דאיכא עדים בעי לשמה דמודי ר' אליעזר במזוייף מתוכו. תריץ ודאי דווקא בישראל אע"ג דלא בעי למיחתם לגמרי לר' אליעזר אם חתם שלא לשמה הוי מזוייף מתוכו דבר כריתה הוא, למעוטי חתימת הגוי דלאו בר ישראל ולאו בר כריתה הוא, שלא לשמה דידיה לאו מזוייף הוא מתוכו. ואם נפש אדם לומר אמאי לא סמכינן אנכרי בשישראל עומד על גביו ונימא דלשמה קא כתיב, דפרק אין מעמידין במסכת ע"ז (כ"ז א') דר' יהודה סבירא ליה בעינן מילה לשמה ואהכי פוסל לכותי דמל לשם הר גריזים, אבל נכרי מל ולא אמרי' נכרי אדעת דנפשיה קא עביד. ונ"ל דאיכא למימר כדאמרינן בריש זבחים (ב' ב') דבעינן לשמה... וסתמא נמי לשמה, ורמינהי כל גט שנכתב שלא לשם אשה פסול וסתמא נמי פסול. ומשני זבחים בסתמא הן לשמה עומדין אשה דבסתמא לגירושין קאי, בתמיה, הילכך סתמא פסול. והיינו דפסלינן נכרי לכתוב הואיל ובעינן לשמה והוא (לא) [קא] עביד אדעתי' דנפשי', פירוש דאפילו ישראל אומר לו לכתוב לשמה כתיבתו חשיב כסתמא דישראל ופסול. אבל מילה בישראל בסתמא חשיב כמו שהיה מל לשמה דומיא דזבחים, הילכך גוי המל בסתם וישראל עומד על גביו מילתו כשירה הואיל שאין צריך לו[מר] לו המול לשמה, כמו גבי גט דצריך לומר כתוב לשמה. אבל כותים בפירוש הן מלים שלא לשמה. והא דאמר בפרק השולח גט (מ"ה ב') ס"ת שכתבו גוי יגנז והיינו כשאין ישראל עומד על גביו, דהא אייתי' להא דמתני' דאין לוקחין ספרים תפילין מזוזות מן הגוים וכו' ומשני דליגנז קא', ומתני' בשאין ישראל עומד על גביו (ו)מיירי, אבל ישראל עומד על גביו כשר דסתם ס"ת לשמה קאי לכתוב אזכרותיהן לשמו. ואחרי שביארנו שכתיבת גט ע"י נכרי פסול, נבאר של הולכה לנכרי וליתנה לאשה פסול לדברי הכל... הכל כשרין להביא את הגט חוץ מחש"ו עד והנכרי (כ"ג א') ופ"ה גמר' נכרי דלאו בני כריתה. הרי ביררנו דדברי ר' שמעון דסביר' ליה כר' אליעזר יש לנו לפרש בכתב ישראל והוליך ונתנו לה ולא הגוי. ומה ראייה היא להם מדברי ר' שמעון, כרחוק מזרח למערב. ומה שכתב ר' חנינא גאון כי דברי ר' שמעון אנכרי לא קאי, ליתה כאשר כתב בני אליעזר דחותמין של גוים קאי. והכא בזה המעשה נכתב הגט ונחתם בקולוניא על פי הבעל. והבעל מינה בעדים שליח הרב ר' ברוך, שיקבל הגט מיד הגוי אשר השכיר להביאו למגנצא, שיקבלו מיד הגוי ויתנו לאשתו בעידי מסירה, כשר והגון הוא כמו שכתב בני דהא בנוכרי פסול היינו להביאו וליתנו לידה ולפוטרה. והא דתנן (כ"ג א') נכרי ונתגייר פסול משום דאין תחילתו וסופו בכשרות, ובזה המעשה אין תחילתו בכשרות זה תחילתה דהולכה היתה בגוי, ולא דמי דבמקום שנעשה שליח לפטור אותה ולעשות כריתות ביניהן בעינן אף תחילתו בכשרות, והכא לא נעשה לפוטרה, ושליח שלא ניתן לגירושין הוא כדמוכח פרק כל הגט (כ"ט ב') גבי אבא בר מניומי ששלחו לו ע"י יהודי הגט ליתנו לאשה ומקשי תלמודא והא שליח שלא ניתן לגירושין הוא, הילכך לא קרינן בהאי נכרי תחילתו וסופו.
